הסרט עוקב אחר היחסים הסוערים והמורכבים בין תומר, מדריך נוער, לבין קבוצה של נערים מתבגרים קשוחים, מוטרדים, כשהם עובדים יחד כדי ליצור מחזה תיאטרלי על חייהם שלהם.
בימוי: תומר הימן
הפקה: חגי לוי, תומר הימן
צילום: אורן יעקובוביץ’
עריכה: עידו מוכריק
מוזיקה: ברי סחרוף
תחקיר: טלי שמיר-ורצברגר
בתמיכת:
הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה\ערוץ 8 ישראל\הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו
בימוי: תומר הימן
הפקה: חגי לוי, תומר הימן
צילום: אורן יעקובוביץ’
עריכה: עידו מוכריק
מוזיקה: ברי סחרוף
תחקיר: טלי שמיר-ורצברגר
בתמיכת:
הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה\ערוץ 8 ישראל\הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו
זוהי האודיסיאה החברתית והאישית של הבמאי, שהוא גם מדריך נוער ומנהל בית קפה תל-אביבי אל העיירה אזור, אל חבורת נערים שרוטים, שמולם הוא מציג שריטות משלו. במשך שנתיים הוא איתם והוא מתעד את הרגעים היפים והפחות יפים שבידיו גם הם נראים יפים. תחושות ניכור, אלימות, כל אלה מקבלים משמעות אחרת תוך כדי עבודה משותפת על מחזה והצגה. וכך עולות להן שאלות של זהות מינית וחברתית, הנערים נפתחים אל תומר, אל עולמם הפנימי, אל הבלבול שבהתבגרות ואל עצמם. ומול החשיפה והפתיחות שלהם, צריך גם תומר להיפתח ולצאת מהארון.
פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר – האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה
פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר – הפסטיבל הבינלאומי חיפה, ישראל
פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר – הפסטיבל הבינלאומי מלבורן, אוסטרליה
פרס חביב הקהל – פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורינו
פרס חביב הקהל – Israfest ניו יורק
הפסטיבל הבינלאומי HOT DOCS
הפסטיבל הבינלאומי מלבורן, אוסטרליה
“This is the first film I’ve directed. In this film, I’ve documented a period of three years, during which I’ve been instructing a group of endangered youth. The encounter with such young boys exposed me to a reality I was not aware of, a harsh reality of violence, poverty and isolation. While we were working together on a show, the boys started opening up to me and sharing their thoughts and dilemmas regarding adolescence. In light of their openness, I’ve also started to undergo a personal process of opening up out of respect for them and for myself, and as the result of this newfound maturity I also came out of the closet.
The film is a sensitive story of growing up, both of myself and the boys, in the Israeli reality.”
– Tomer Heymann